פסק-דין בתיק פר"ק 3207-09

נסיבות המקרה שבפני עוסקות בשתי חברות קשורות; חברת א.מ אסיף ינוב גידולים (1992) בע"מ (להלן: "א.מ אסיף"), וחברת בר אסיף ינוב גידולים בע"מ (להלן: "בר אסיף"). אין מחלוקת, כי במצב הדברים ההתחלתי, פעלה חברת א.מ אסיף לבדה, ועל נכסיה נרשמו אגרות חוב ושעבודים שחלקם הכילו תניות הגבלה (לעניין יצירת שעבודים נוספים). בשלב מסויים, הוקמה חברת בר אסיף, ואליה הועברו בהדרגה חלק מנכסי החברה הראשונה, כמו גם פעולותיה ויחסיה עם הנושים הלא מובטחים . זאת ועוד; בנק דיסקונט, שהיה אחד הנושים המובטחים של החברה הישנה, "שדרג" את עצמו לכאורה, אף הוא, אל החברה החדשה, העניק לה לכאורה אובליגו (אשר היקפו שנוי במחלוקת בין הצדדים), ובתמורה רשם שעבוד על נכסיה.

טענותיו המרכזיות של המנהל המיוחד הינן:

א.         כי השעבוד דנן מנוגד לתניות ההגבלה שבאגרות החוב הישנות, ולכן הוא מחוסר תוקף;

ב.         כי הוא חלק ממהלך מתוכנן של הברחת נכסים וריקון החברה הראשונה;

ג.          כי הדבר קיפח אף את הנושים הרגילים, מעצם העובדה כי נוצר שעבוד חדש שלא כדין, הקודם לנשייתם.

בנק דיסקונט שולל את הטענות דנן, וטוען כי הבקשה מוגשת באורח תמוה, ושמא מתוך רצון של המנהל המיוחד לזכות בשכר טרחה בלא הפחתה בשיעור 25% מן הסוג שקובע הדין לבעל תפקיד המממש לטובת נושה מובטח.

1.         עיינתי בבקשה ומצאתי כי עסקינן בבקשה אשר עניינה סעד מרחיק לכת עד מאד; אין צורך להכביר מילים כי ביטול למפרע של שעבוד, וודאי כזה שלא נעשה ממש ערב קריסת החברה, הינו צעד בעל השלכות משפטיות וכלכליות מרחיקות לכת, אשר וודאי אינו יכול להעשות בקלות ראש, ובלא עמידה בנטל עובדתי ומשפטי גבוה יחסית. בנסיבות המקרה, הרי שבמלוא הכבוד הראוי, ספק גדול בעיני האם עמד המנהל המיוחד, ולו לכאורה, בנטל זה.

2.         המכשול המרכזי העומד בדרכו של המנהל המיוחד, הינו כי עצם "החוט הלוגי" העומד בבסיס הבקשה, בעיקר בכל הנוגע לדיני שעבודים נוגדים (לכאורה) וההלכות המשפטיות העוסקות בכך. זאת, באשר ההגיון המשפטי עליו מושתתת הבקשה מבוסס על - לא פחות מ"הרמת מסך" אגב-אורחא בין שתי החברות, קרי: ביטול - כמעט כלאחר יד - של אישיותה הנפרדת של חברת בר-אסיף.

            אכן, קיימים מצבים בהם מהלך שכזה עשוי להתאפשר, אף אם לאחר קיום בירור עובדתי וחקירות (בענייננו, אזכיר, היה זה המנהל המיוחד שויתר על עריכת חקירות); אלא שבדרך-כלל, עניין לנו במצבים קיצוניים ומובהקים בהרבה, בהם עולה רושם ממשי כי בעל השליטה בחברה יצר חברה אחרת סמוך לקריסה, והשתמש בה לריקון החברה הקורסת מנכסיה.
אלא, שנסיבות המקרה שבפני שונות בתכלית; אף כי גם במקרה הנוכחי עסקינן בהקמת חברה בשם דומה והעברת חלק ניכר מפעילות החברה הישנה לחדשה, עסקינן בפעולה שנעשתה כחמש שנים טרם הקריסה , כאשר במשך תקופה ארוכה, פעלו שתי החברות במשולב, ולמעשה חילקו את הפעילות ביניהן באורח אשר עשוי להחשב כמקובל בין חברות קשורות.
זאת ועוד; דווקא הנושים הרגילים, שהם הנפגעים העיקריים במקרים של "ריקון נכסים", הועברו אל החברה החדשה, והלכה למעשה לא נפגעו מאותו שינוי עסקי. לעניין זה אעיר, כי טענתו של המנהל המיוחד בדבר פגיעה בנושים הרגילים, נראית בנסיבות המקרה מאולצת. אותה פגיעה אינה נסבה אלא על עצם קיומו של שעבוד , אשר מעצם טיבו מדחה מפניו את הנושים הרגילים; ולעניין זה, אין נפקא מינא האם נרשם השעבוד בהתאם או בניגוד לתניות הגבלה לטובת נושים מובטחים אחרים. יוצא, כי קיים נתק מוחלט בין עילת הפסלות הנטענת של השעבוד לבין הנזק כביכול לנושים הרגילים, אשר לא היה משתנה כהו-זה לו היה נושה מובטח אחר רושם שעבוד כלשהו על נכסי בר-אסיף.

3.         ספק גדול בעיני, האם ניתן או ראוי לבצע, בדיעבד ובאיחור של שנים, הרמת מסך בין שתי חברות קשורות שכאלו; אשר פעלו - כל אחת בתחומה (אף אם בשיתוף פעולה) במשך תקופה כה ארוכה. על אחת כמה וכמה, לא ניתן לעשות זאת אגב-אורחא, במסגרת בקשה לביטול שעבוד, ובהסתמך בעיקר על תניות שמהותן הגבלת יצירת שעבודים בחברה הישנה.

דברים אלו מקבלים משנה תוקף, כאשר הנושים המובטחים האחרים של החברה הישנה - אותם גורמים אשר הם-הם הנפגעים לכאורה מהקמת החברה החדשה, לא פצו פה ולא עשו כל נסיון למנוע את הקמת החברה החדשה ואת העברת הנכסים אליה, אלא שקטו על שמריהם במשך כחמש שנים (!). זאת, כאשר עניין לנו במהלך מסוג אשר וודאי וודאי שלא ניתן לשמרו בסוד לאורך תקופה ארוכה, ואשר כולל שינוי מבנה עסקי, העברת התקשרויות עם הנושים הרגילים, ועוד פעולות, אשר הבנקים אחרים ידעו או צריכים היו לגלותן במוקדם או במאוחר. יתר על כן; אף במסגרת ההתדיינות המאוחרת שבפני, לא ביקש איש מאותם נפגעים - הנושים המובטחים של א.מ אסיף - להצטרף לבקשה או לתמוך בעמדת המנהל המיוחד הנסמך על התניות בשעבודים שלהם; ושמא שלא בכדי.

4.         יוצא, כי די בכך בכדי לדחות את הבקשה.

            לא זו בלבד, כי ספק אם דיני השעבודים עצמם נוקטים בהכרח עמדה כה קיצונית עד כדי הפיכת כל שעבוד מנוגד ל-Void (ולא בכדי, עולה מן הפסיקה הדנה בתניות הגבלה עמדה מורכבת בהרבה), הרי שאף אם היה הדין חד-משמעי בהרבה, לא היה בכך בכדי להושיע את המנהל המיוחד. זאת, מעצם העובדה הפשוטה כי השעבוד ה"נוגד" לטובת בנק דיסקונט לא נוצר על נכסי אותה חברה עליה חלו תניות ההגבלה, אלא על נכסי חברה אחרת, אמנם חברה קשורה, אולם בכל-זאת בעלת אישיות משפטית נפרדת שלא ניתן - כאמור - לבטלה אגב-אורחא.

            התרופה הנכונה אשר יכולים היו הנפגעים מהתנהלות בעל השליטה - הנושים המובטחים האחרים - לנקוט בה, לו ביקשו לפעול מבעוד מועד, היה לדרוש לא את ביטול השעבוד על נכסי החברה החדשה, אלא את ביטול עצם העברת הנכסים בין החברות ; אלא, שספק אם בקשה כזו יכולה להיות מוגשת באיחור של חמש שנים; נקל אף לראות, כי בפער זמנים כה גדול, קיים קושי אינהרנטי להשתמש בעילות המוכרות בדיני חדלות פרעון; ושמא, חולשה מובנית זו היא שדחפה את המנהל המיוחד לנסות להכניס - כמעט בדלת אחורית - סעד כה מרחיק לכת כהרמת מסך למפרע. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, אף נוכח החלטות קודמות של בית משפט זה במסגרת הפירוק, אשר התייחסו לעובדה כי עסקינן בשתי חברות ששתיהן היו פעילות מן הבחינה העסקית; זאת, להבדיל ממצב של הקמת חברת קש ערב הקריסה, אשר כל מהותה הינו סיוע בריקון נכסים.

5.         עם כל הכבוד, המנהל המיוחד הרחיק לכת עד מאד בכל הנוגע לתוקפן של תניות הגבלת שיעבודים, כמו גם בכל הנוגע לתניות הגבלת עבירות. אין ספק כי מקום בו קיימת תניה האוסרת העברת נכסים לחברה אחרת, הרי שהפרתה עשויה להעמיד לרשות הנושה המובטח עילת תביעה כנגד החברה המעבירה, ושמא אף זכות להעמיד את החוב המובטח לפרעון מיידי, על כל המשתמע מכך. אלא, משבחר הנושה המובטח הנפגע שלא לעשות כן, ספק גדול אם יכול מנהל מיוחד או מפרק, שנים לאחר מכן, להקים לתחיה את העילה כמעט יש מאין, ולאיין למפרע חברה שקמה ופעלה במשך חמש שנים (!).
זאת ואף זאת; גם מקום בו היו עולות ראיות חזקות לכאורה למעשה נסתר אשר לא אפשר לנושים המובטחים הנפגעים לפעול במועד, הרי שטענה זו היתה צריכה לעלות, ראשית כל ובעיקר, מפי הנפגעים עצמם - או לכל הפחות, היה על המנהל המיוחד להגיש תצהירים וראיות אחרות מטעמם, במטרה להוכיח את אי-ידיעתם ואת אומד-דעתם בזמנים הרלוונטיים; כזאת לא עשה המנהל המיוחד, וכפי שהוער קודם לכן, לא הונחה בפני כל הודעה המעידה על הצטרפות, הסכמה או התייחסות כלשהי של הנושים המובטחים הנפגעים כלפי הבקשה הנוכחית.

6.         סוף דבר; בנסיבות המקרה, אין מנוס מלקבוע כי מדובר בבקשה מרחיקת לכת עד מאד, שלא עלה בידי המנהל המיוחד לבססה בתשתית מתאימה; אי לכך, דין הבקשה להדחות. בנסיבות המקרה, תשא קופת המנהל המיוחד בהוצאות בנק דיסקונט ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח, אשר ישאו הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.